יום שני, 14 במאי 2012

יצא לאור ספר חדש: "חלוץ מברלין וחלוצה מצנעא"


"חלוץ מברלין וחלוצה מצנעא"
בארצנו הקטנטונת לא נדיר למצוא זיווגים מעורבים מעדות השונות, אך הזיווג המתואר בספר זה הוא ייחודי, בעיקר בשל האישיות של בני הזוג, בחור יוצא גרמניה, יקה, ובחורה תימנייה.
דן רוזנהק עלה לארץ כחלוץ מברלין בשנת 1935. רבקה סעיד הגיעה לארץ כילדה בת ארבע עם הוריה מתימן. דן ורבקה נפגשו כששניהם היו חלוצים צעירים בשנת 1937 ביישוב עין-שרה, ליד נהרייה. בספר מתוארות השנים הראשונות שלאחר נישואיהם, ימי החלוצים שהקימו את המדינה. אנשים שהקימו ישובים חדשים על אדמות טרשים, ימי התיישבות חומה ומגדל. הם חיו בצמצום רב, בזמנים שאידיאלים של הגשמה וחלוציות לא היו עדיין מילים ריקות מתוכן כמו היום.

להלן קטע ממכתב שכתב דן אל רבקה בשנת 1939, בעת שחיו בנפרד מאילוצי הזמן:

"רבקל'ה קטנה שלי,
ראשית, אני הגעתי בשלום ב-7 בערב בעומר. חיכיתי בעפולה, חיכיתי בכפר-תבור לעגלה אבל סוף סוף ראיתי מרחוק את המולדת שלנו. יש אוהלים מגדל וסביב חומה, זה הכול. האנשים קיבלו אותי די יפה, והיו כאלה אשר ידעו על בואי. היום עבדתי לא קשה... לרוב האנשים יש עבודה: עם הטרקטור החדש, בבי"ס כדורי, בשמירה, בהקמת מקלחת ועגלון אחד ומטבח ומחסן, וחצרן, ומזכיר, ומנהל חשבונות וכו', כמו בקיבוץ...
האנשים ממולדת עושים בדרך כלל רושם טוב ומתייחסים ברצינות למפעל. הם רובם גם מדברים עברית או לפחות יודעים די טוב... חוץ מאלה יש גם קבוצת אוסטרים, אשר חדשים בארץ ולא יודעים עברית. כמובן שהעבודה העברית סובלת מזה. אך רוצים פה לשלוח אותם להכשרה או בכלל כי עולים חדשים אינם חומר להתיישבות מושבית... האוכל בדרגה קיבוצית נמוכה, אבל צריך להתרגל מחדש. את החפצים הובלתי למחסן לסימון וקבלתי בחזרה...
נדמה לי, שחומר הבחורות פה לא כל כך טוב כמו הבחורים, אבל זה גם לא חשוב, אני גם לא יכול לשפוט על זה. יש הרבה (חוץ ממני!!!) שדורשים את בואך מבחינת השפה... המכתב הזה קצת מבולבל! כתבתי הביתה וגם יומן ועכשיו מאוחר! בעצם יש כל כך הרבה לכתוב שאני לא יודע איפה להתחיל. בנוגע לביטחון אין מה לפחד. לכן תהיי שקטה רבקל'ה שלי ותדעי שאני חושב עליך יום ולילה!
אלפים נשיקות ועוד מעט שוב מכתב
רק שלך, דן"
עמי, בנם של דן ורבקה, חש שבוער בעצמותיו לתעד את סיפור חייהם של הוריו, דן ורבקה. הוא ליקט חומר תיעודי רב ערך ממקורות שונים ובנה סיפור חיים משפחתי המשלב בתוכו סיפור אהבה נוגע ללב, היסטוריה ארץ ישראלית, ציונות ואהבת המולדת. ברוב המקרים תיעוד משפחתי אינו מדבר אל אנשים שמחוץ למשפחה המתועדת, אך במקרה הזה הסיפור של הייקה והתימנייה שלהב את דמיונם של קוראים רבים.

אחד מהם כתב לעמי:
קראתי את ספרך ונהניתי מאוד מן המכתבים שציירו באופן מקסים את אישיותם של הוריך. בנוסף הם נתנו תיאור סובייקטיבי של צירוף מקום וזמן, שהכתיב לאנשים צורת חיים חדשה שלא הוכשרו לה (אם בכלל ניתן להיות מוכשר לחיים חלוציים של מחסור כמעט מוחלט, בלב שממה, תחת אידיאל נוקשה, וערבים לא חברותיים מסביב).
עוד התפעלתי מסיפור אהבתם של היֵקֵה הנוקשה והתימנייה בעלת שמחת החיים וחוכמת החיים, וכיצד הם הפכו את עצמם ל"ישות-על", שגם הקשיבה למוסיקה קלאסית וגם לימדה את עצמה עברית משובחת...

ערכה את הספר: רותי ליאור

עוד על הספר ניתן לקרוא באתר:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה